<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הרמ"ה לר"ש משאנץ</h1>
<h2>דף טו:</h2>
וההיא דגרסינן ביומא [פ"ד ע"ב] הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, ופירש רבי ומרי הא דפרוש כולהו והלכו כל העשרה לחצר אחרת ונפלה שם מפולת על אחד מהם אע"ג דניידי כולהו לא אזלינן בתר רובא הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר ומפקחין עליו את הגל, הא דפרוש מקצתייהו ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא אתחזק. והאי פירושא קשי לי טובא. חדא דקא מוקים לה מר לשמעתיה דשמואל דאמר אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב בדפרוש כולהו. ואם כן כי קא פריך תלמודא ומי אמר שמואל הכי והא אמר מר מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר שמואל לא שנו אלא לפקח עליו את הגל טעמא דמחצה על מחצה הא רוב גוים דאין מפקחין דאזלינן בתר רובא, אי אמרת דכי קאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב בדפרוש כולהו קאמר אבל פרוש מקצתייהו אין מפקחין דזיל בתר רובא מאי קושיין הא כי קאמר שמואל ברוב גוים אין מפקחין בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא אמתני' דמצא בה תינוק מושלך קאי ומשמע דההוא תינוק בלחוד הוא דפריש. וכי תימא דלמא גמרא מוקים לה למתני' בדפרוש כולהו, לא ס"ד דבשלמא אי מצטריך גמרא לאפוקי מתני' מפשטה כי היכי דלא תיקשי לן ולא מידי ניחא אלא היכי מפיק לה מפשטה בכדי כי היכי דתיקשי לן, אלא ודאי ש"מ דכי קאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב בדפרוש מקצתייהו קאמר [ד]הרי נשאר שם קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכי היכי דאי נפלה שם מפולת במקום קביעותן על אחד מהם מפקחין עליו את הגל דכמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל כי פריש חד מינייהו נמי כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל. דאע"ג דבעלמא אמרינן בדנייד חד מינייהו כל דפריש מרובא פריש הכא גבי פקוח נפש לא אזלינן בתר רובא אלא הוה ליה כמאן דנפלה עליו מפולת מקמי דפריש והיינו דאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב אבל פרוש כולהו כיון דאיעקר קיבעייהו ליכא למימר כמחצה על מחצה דמו כלל וזיל בתר רובא.
ודקא קשיא ליה למר "אם משום פקוח נפש הקלו מה לי [נשאר מקצת הקביעות מה לי לא נשאר", ולטעמיה דמר מי ניחא. אי משום פקוח נפש הקלו מה לי] הוחזק כאן ישראל בחצר זו מה לי לא הוחזק כאן. דהא אידי ואידי לא ידעינן אי נפלה מפולת אישראל ואי לא ומה לי הוחזק ישראל בחצר זו הואיל ולא נפלה מפולת אלא על אחד מהם והשאר הלכו להם ומה לי הוחזק ישראל בעיר. אלא מאי אית לך למימר כולי האי לא אקילו רבנן, לדילי נמי לא תקשי דכולי האי לא אקילו רבנן.
<h2>דף כד.</h2>
על דבר סוכה בשמיני דקיימא לן מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא, דאחר שעשיתו קודש לקדש קידוש תעשנו חול לברך אסוכה. וקאמר מר "דלא דמי לספירת העומר שמתחילין בליל יום טוב שני שלפסח דהתם לאו בבת אחת אבל הכא אי מברך אסוכה מברך אכסא דקידושא כבשאר יומי טבי ועוד דתרוייהו בשעת סעודה", קשיא לי מה לי בבת אחת מה לי זה אחר זה מכל מקום הא קא מברך ברכות שסותרות זו את זו ועוד ליתקן ליה ברכה קודם זמן קידוש דסעודה. אי נמי ביממא דלא מדכר קידוש היום אלא בורא פרי הגפן ותו לא ולא מינכרא מלתא. דבחולא נמי אי בעי לברוכי קודם סעודה ומשתא כל כמיניה. דברכת הנהנין כל אימת דניחא ליה לאיתהנויי מצי לברוכי ואתהנויי. ועוד דספירת העומר גופה תיקשי לך דהא מברכינן בבי כנישתא סמוך לתפלת הערב וקא מצלינן תפלת יום טוב.
ותמה אני למה הוצרך הרב לכל זאת. דודאי לא דמיא ברכה דסוכה בשמיני לספירת העומר. דהא דאורייתא והא דרבנן. דאילו בסוכה בשמיני דרבנן ומצות יו"ט בשמיני דאורייתא ואי מברכינן אסוכה דרבנן אתי לזלזולי בדאורייתא דאמרי חולא הוא וקא נגעי באיסור מלאכה דאורייתא, ואילו ספירת העומר בליל יום טוב שני דאורייתא ואיסור מלאכה דידיה דרבנן ולא שבקינן לברוכי על ספירת העומר דאורייתא משום חששא דאיסור יום טוב שני דרבנן.
ומאי דקאמר מר טעמא משום "דלעבור על בל תוסיף בעי כונה ואם היה מברך אסוכה בשמיני היה נראה כמתכוין להוסיף", קשיא לי אם כן איום טוב שני לא ליבריך לא בקידושא ולא בתפלה דמתכוין להוסיף הוא. ועוד יו"ט שני דריש שתא נמי לא ליבריך אשופר דמתכוין להוסיף הוא. ולילי יום טוב שני שלפסח נמי לא ליבריך אמצה דמתכוין להוסיף. אלא מחוורתא דכל היכא דמתקני רבנן משום ספיקא, אי נמי משום חששא דזמנין דגזרי שמדא ואתי לאיקלקולי, לאו מוסיף הוא. דלקיים דברי תורה קא מיכוין.
ועל דבר אנדרוגינוס, דאצטריך קרא למעוטי דלא לידחי שבת וש"מ לאו ספקא הוא דאם כן אמאי אצטריך קרא למעוטי ספיקא דכי האי גונא פריך תלמודא בשלהי על אלו מומין גבי אנדרוגינוס גופיה ובפ"ק דחולין גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ובפ' בתרא דיומא גבי כוי וכן בפ' דם שחיטה ובפ' קמא דחגיגה גבי טומטום, אלמא לא טרח קרא למעוטי ספיקא. וקשיא ליה למר "הא דאשכחן בפרק המפלת גבי ערכין וטומאת מקדש דממעט טומטום ואנדרוגינוס ואשכחן נמי בסוף מסכת נזיר גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן דמטהר לה מדרשא דקרא ובפרק קמא דבבא מציעא גבי קפץ מן המנויין לתוכן דדרשינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולא מקשינן בכל הני אצטריך קרא למעוטי ספיקא".
וניחא ליה למר "דלא דמי וזהו כללו שלדבר דכל דבר שאין הכתוב יכול לברר ספקו, כגון טומטום דיש מהם זכר ויש מהם נקבה וכן בהרת ושער לבן דפעמים שזה קודם ופעמים שזה קודם וכן עשירי ספק דיש שהוא עשירי ויש שאינו עשירי בכי האי גוונא אורחיה דקרא דממעט ליה כשנולד לנו הספק דאין ספק זה מחמת חסרון דעת אלא שאין בני אדם נביאים, אבל אנדרוגינוס וכוי ופלגס ותחלת הצהוב שכולם לעולם שוין הם ומחמת חסרון דעת הוא מה שאין אנו יכולים לברר באנדרוגינוס אם זכר הוא או נקבה ובכוי אם הוא חיה או בהמה ובתחלת הצהוב אם גדולים או קטנים ובפלגס אם כבש או איל בכי האי גונא לא אתי לעולם קרא למעוטי ספקא דקמי שמיא גליא דליכא ספקא קמי שמיא". וקשיא ליה למר הא דקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין דטומטום ספקא הוא וקדוש מספיקא דלא אתי קרא למעוטיה אעפ"י שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ואכל הני דפריך התם מסיק עליהו סמי מכאן טומטום. וניחא ליה למר דקא סבר רב חסדא דטומטום אם זכר הוא הרי הוא כשאר זכרים ואין לי למעטו דלא מוקמינן ביה מיעוטא דקרא כל כמה דאפשר לאוקומיה באנדרוגינוס. וקשיא ליה למר דבפ"ק דחגיגה דאמרינן זכורך להוציא טומטום ופריך עלה אצטריך קרא למעוטי ספיקא. וניחא ליה למר דכי פריך התם משום דבלאו קרא הייתי פוטרו מן הראיה משום דאינו יכול לסמוך דהא ספק אשה הוא. וקשיא ליה למר דסמיכה לא מעכבא מבהמה שנמצאת מירושלם למגדל עדר וספק מצורע. ומשני בהו כמה שינויי.
וקשיא ליה למר הא דאשכחן בפרק המפלת דממעט רב אנדרוגינוס לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית אע"ג דלטעמיה דרב ספקא הוא דקאמר בפ' הערל הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס דלא הכריעו בו אם זכר הוא ואם נקבה היא והכא ממעיט ליה מקראי ולא אמרינן אצטריך קרא למעוטי ספקא. וניחא ליה למר דהתם תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד מינייהו לטומטום. אבל גבי בכור חד מיעוטא כתיב ולית לן לאוקומיה אלא באנדרוגינוס ולא בטומטום וכדאמרן. וקשיא ליה למר מדפריך תלמודא לרב חסדא מערכין ומשלמים ואצטריך לשנויי ביה טובא. ואמר מר ומצינן למימר נמי דמשום טומטום לחודיה אצטריך תרוייהו למעוטי בשנקרע, דאי נמצא זכר ממעט ליה מדין זכר ואם נמצא נקבה ממעט ליה מנקבה. והוא הדין לאנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכרים ומשאר נקבות, ולית ליה דרב חסדא, והתם בבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן [גירסא אחרת: ת"ק] קא סברי ספיקא הוא ואצטריך קרא למעוטי ספיקא בתמיהא, התם פריך שפיר דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א"כ מדממעטינן ליה מהזכר שמע מינה זכר הוא ולא ספיקא אלמא לא אתיא כתנא קמא דאמר ספיקא הוא. עד כאן דברי רבי ומארי בדרך קצרה.
ואעפ"י שנתן הרב רשות לכל הרוצה להשיב שיבא וישיב הריני כשואל ולא כמשיב על דבריו. מאי דקשיא ליה למר לפום כללא דכייל מר מדרב חסדא וס"ל דטומטום קדוש מספקא דלא אתי קרא למעוטיה אלמא לא אתי קרא למעוטי טומטום וקא מתרץ מר דכל היכא דמצי לאוקומי מיעוטא באנדרוגינוס לא ממעיט טומטום, לפום כללא דכייל מר לאו קושיא ידענא ולא תירוצא ידענא. לא קושיא ידענא דבשלמא אי הוה אמר רב חסדא דטומטום לא קדיש מספקא דלא אצטריך קרא למעוטיה הוה קשיא ליה למר לפום כללא דידיה אמאי לא אצטריך קרא למעוטיה דהא פעמים זכר ופעמים נקבה וצריך למעוטיה מדין זכר, אלא השתא דרב חסדא לחומרא קאמר לאוקומיה אדין זכר מאי קא קשיא ליה למר. הא ודאי כיון דצריך קרא למעוטיה מדין זכר מדלא מעטיה ש"מ דינא הוא למיחש ליה ולאוקומיה אדין זכר עד דמתברר דלאו זכר הוא. ותירוצא נמי לא ידענא, דניחא ליה למר למעוטי אנדרוגינוס, ולאו מי קאמר מר דספקא דאנדרוגינוס לא ממעיטנא דקמי שמיא גליא. והוה ליה למר למימר לפום הדין טעמא דס"ל לרב חסדא דאנדרוגינוס לאו ספק זכר הוא אלא זכר גמור הוא ומשום דמשונה הוא משאר זכרים הוא דממעיט ליה אי נמי קסבר דמקצתו זכר ומקצתו נקבה וכיון דאית ביה צד נקבות קא ממעיט ליה.
מיהו ודאי הא דקשיא ליה למר מההיא דגרסי' בחגיגה זכורך להוציא טומטום ופריך עלה אצטריך קרא למעוטי ספקא אלמא ספקא דטומטום לא צריך קרא למעוטי, ודאי קושיא מעלייתא היא למדחא ההוא כללא דכייל מר. ותירוצא דתריץ מר משום דלאו בר סמיכה הוא לא ידענא מאי ניהו. חדא דלכאורה כי קא פריך משום ספקא קא פריך כדפריך בעלמא ולאו משום סמיכה [דאם כן לא הוה שתיק מיניה. ותו דמשום סמיכה] נמי לא מצי פריך כיון דאיכא דוכתי דסמיכה לא מעכבא אע"ג דאיכא לשנויי צריך קרא למעוטה דהא אפילו מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [פסחים י"ח ע"ב וש"נ] וכל שכן הא.
ודקשיא ליה למר נמי הא דאשכחן בפ' המפלת דממעט רב אנדרוגינוס לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום, לא הוה ידענא אי טומטום קשיא ליה למר אמאי איצטריך למעוטיה ואי אנדרוגינוס קשיא ליה למר אמאי איצטריך למעוטיה. והוה משמע לי דאנדרוגינוס קשיא ליה למר לפום כללא דידיה דלא צריך למעוטיה ואילו טומטום דזמנין זכר וזמנין נקבה צריך למעוטיה. אלא מדטרח מר בסופא לתרוצי דתרוייהו משום אנדרוגינוס אצטריך ליה למעוטיה אי נמי בטומטום שנקרע, משמע דאנדרוגינוס ניחא ליה למר דצריך טפי למעוטיה מטומטום שנקרע. ולפום כללא דכייל מר ברישא איפכא מסתברא.
ועוד תמיהא לי דקא ניחא ליה למר מדהוה ליה למכתב מזכר ועד אדם א"נ מנקבה ועד אדם ולא כתב הכי ש"מ למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. מאי נפקא מינה. סוף סוף קושיין בדוכתיה קאי. דאטו כל היכא דמקשינן בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספקא מי מקשינן אלא אגופיה דקרא ואם כן הכא נמי נהי דכתיבי תרי מיעוטי כל שכן דתיקשי לך אמאי אצטריך קרא למכתב מיעוטא למעוטי ספיקא.
ועוד תמיהא לי דקא דייק מר מדהוה ליה למכתב מזכר ועד אדם אי נמי מנקבה ועד אדם ש"מ תרי מיעוטי הוו חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום. ותמיהא לי ואי הוה כתיב מזכר ועד אדם מי הוה יכיל למעוטי מידי כלל, הוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט [ערובין כ"ח ע"א ועוד] ואתרבו להו כל מילי ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דבכלל אדם נינהו ואם כן היכי הוה יכיל למכתב דלתמעיט מיניה אנדרוגינוס לטעמיה דמר ולא לתמעיט טומטום. אלא ודאי כוליה חד מיעוטא הוא ותרי מיני.
ומאי דתריץ מר נמי דאיכא למימר דכי קא ממעיט טומטום שנקרע ונמצא זכר או נקבה קא ממעיט, קשיא לי דהא מדקאמר רב זכר ודאי נקבה ודאית שמעת מינה דבשלא נקרע קא מיירי וספקא הוא דאצטריך למעוטי דאי בשנקרע על כרחין ודאי הוי.
ודקשיא ליה למר מההיא דבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן קא סברי ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספקא, לא ידענא מאי קשיא ליה למר. דהא ודאי לפום כללא דידיה דכייל מר אנדרוגינוס לא צריך קרא למעוטיה דקמי שמיא גליא וכי פריך תלמודא איצטריך קרא למעוטי ספקא שפיר קא פריך.
ומאי דאצטריך מר לתרוצי דהכי קא פריך דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא ולא ספקא אלמא לא אתיא כת"ק דאמר ספקא הוא. ותמיהא לי טובא. דאי פשיטא ליה דאתי למעוטיה אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים הא פשיטא ליה דזכר הוא ולמה לי למידק מדממעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא, ואם נמי עיקר דוקייה מהכא קא דייק דזכר הוא ולא ספקא, ומי יכילת לאוקומה והא רב דסבירא ליה דאנדרוגינוס ספקא הוא וממעיט ליה מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא דייקינן מינה לטעמיה דרב דסבירא ליה זכר ודאי הוא דאם כן קשיא דרב אדרב.
אלא מסתברא לי לפום עניות דעתי לתרוצי כל הני קושיי בחד כללא. דכל ספקא דאתחזק ביה ההוא דינא אפילו במקצת ממה נפשך צריך קרא למעוטיה וכל היכא דלא אתחזק ביה ההוא דינא אפילו במקצת לא אצטריך קרא למעוטי ספקא. הלכך גבי בכור דלא אתחזק ביה דין בכור כל עיקר בין בטומטום בין באנדרוגינוס דאימר נקבה הוא ולא קדיש. ותחלת הצהוב דלא אתחזק ביה דין תורים ולא דין בני יונה דאי תורים נינהו אימר קטנים נינהו ופסולים ואי בני יונה נינהו אימור גדולים נינהו ופסולים. וכן גבי כוי דלא אתחזק ביה דין חיה ולא דין בהמה. והוא הדין בטומטום ואנדרוגינוס לגבי ראייה דאימור נקבה הוי ולא שייכא ביה מצות ראייה כלל. והוא הדין גבי פלגס דאימור כבש ואימור איל והכשר בזה פסול בזה, הלכך כל היכא דצריך איל דוקא או כבש דוקא לא ס"ד לרבויי ספקא כי היכי דליצטריך קרא למעוטי וליכא לרבויי פלגס אלא בנדרים ונדבות לענין נסכים היכא דלא צריך איל דוקא או כבש דוקא. כולהו הני לא צריך להו קרא למעוטינהו ואמטול הכי פריך תלמודא בכלהו אצטריך קרא למעוטי ספקא, דכיון דלא אתחזק בהו ההוא דינא כל עיקר ממילא ממעיט להו מההוא דינא דבספיקא לא מיירי קרא. ודלא כרב חסדא דסבר ספיקא נמי מסתמא נמי קדוש בצד חמור שבו עד שיתברר שאינו קדוש.
והוא הדין גבי עולה למאן דאמר אנדרוגינוס ספקא הוא פריך תלמודא בפרק על אלו מומין [מ"א ע"ב] אצטריך קרא למעוטי ספקא ואצטריך לאוקומה כרבנן בתראי דסברי זכר הוא ואפילו הכי מעטיה קרא משום דמשונה דאי ספקא הוא לא צריך למעוטיה דהא לא אתחזק ביה דין עולה כל עיקר. דאי נקבה הוא לא שייכא גבי עולה כלל.
והוא הדין גבי טומטום דלא מבעיא לרב חסדא דלא גריס ליה אלא אפילו למאן דגריס טומטום נמי אימא לך דאצטריך קרא למעוטי טומטום היכא דביציו מבחוץ כדמוקים ליה אביי גבי ראייה [חגיגה ד' ע"א]. אי נמי במטיל מים ממקום זכרותו דאמרינן הואיל ואשתני אשתני כדמסיק בה התם בסוף פרקא [מ"ב ע"ב]. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד בספקא גבי עולה למאי אצטריך מיעוטא כלל והא אפשר דנקבה הוא וקא מעייל חולין בעזרה. אלא על כרחיך לא משכחת לה דצריך קרא למעוטי גבי עולה אלא בדאית ביה סימני זכרות וכי קא מקשי מינה לרב חסדא הכי קא מקשי דהשתא היכא דודאי זכר הוא ממעיט ליה קרא ממשמעותא דהזכר יתירא הכא גבי בכור היכא דספקא הוא לא כל שכן דהא גבי בכור נמי תרי קראי כתיבי זכר הזכרים ומשני סמי מכאן טומטום דקא סבר כיון דאפשר דזכר הוא וקדוש כשאר זכרים מספקא נמי לא ממעט ליה קרא מדין זכר עד דמתברר דנקבה הוא.
והוא הדין גבי פלגס לענין נסכים בנדרים ונדבות היכא דלא צריך איל דוקא או כבש דוקא לבר פדא [חולין כ"ג ע"א, מנחות צ"א ע"ב] דסבירא ליה דפלגס ספקא הוא מהאי טעמא הוא דאתרבי ליה לענין נסכים דכיון דאתחזק ביה דין נסכים מ"מ הוה צריך קרא למעוטי מדין נסכים ומדלא מיעטיה אתרבי ליה ממילא ולא צריך קרא לרבויה לטעמיה דבר פדא דאמר ספקא הוא ומייתי ומתנה וכי אצטריך קרא לרבוייה לטעמא דר' יוחנן דאמר לאו ספקא הוא אלא בריה בפני עצמו הוא הלכך אצטריך קרא לרבוייה לנסכי איל. אבל טומטום ואנדרוגינוס גבי ערכין דאתחזק בהו דין ערך ממה נפשך דאי זכר הוא אית ליה ערך ואי נקבה היא אית לה ערך (טובא) צריך קרא למעוטי דלא כרב חסדא דאמר סמי מכאן [אנדרוגינוס סמי מכאן] טומטום דקסבר כל היכא דאפשר לרבוייה לחומרא לא אתי קרא למעוטיה דאימור זכר הוא. והוא הדין גבי שלמים דזכר ונקבה כשרים צריך קרא למעוטי ספיקא. וכן לענין ביאת מקדש, כיון דבין זכר בין נקבה חייבין על טומאת מקדש אצטריך קרא למעוטי ספקא. וכן גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן, כיון דבין הכי ובין הכי שייכא ביה טומאה במקצת, דאע"ג דליכא שער לבן נמי בעי הסגר, צריך קרא למעוטי ספקא. וכן קפץ אחד מן המנויין לתוכן. כיון דכולהו מעיקרא בני עשורי הוו ואתחזק בהו חיוב מעשר מעיקרא סלקא דעתך אמינא השתא נמי ניעשרינהו איצטריך קרא למעיטינהו ממעשר.
ותו קשיא לי עיקר טעמא דההוא כללא דכייל מר דקא מפליג ביה בין ספקא דאתי מחסרון דעת דקמי שמיא גליא ובין ספקא דלא אתי מחסרון דעת אלא מחמת שאי אפשר לברורי ספיקיה דפעמים כך ופעמים כך. תמיהא לי מה לי הא מה לי הא. אי קמי שמיא הא והא גליא אי גבי אינשי הא והא לא גליא [וצריך למעוטי ספקא דהא כולא אורייתא קמי שמיא גליא] והוצרך הכתוב ללמדה לבני אדם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם שהם חסרים דעת. ותו לא מידי.
מי זה מעלים עצה במילים לשאת משלים לפני ארי חכמות וכפיר מזמות. והוא בן חיל אשר לבו כלב האריה המס ימס כי יודע כל ישראל כי גבור חיל הרב רבינו שמשון ואנשי חיל אשר אתו, אף כי אנכי אעננו אבחרה דברי עמו. אבל מה אעשה ומלאכת שמים היא. ואם מעלת הרב רמה ונשאה, הנה מעלת האמת גדולה הימנה ונפלאה. וחלילה לזלזל ולפקפק בכבוד הרב. כי אין דרכי להתכבד בקלון אחרים אף כי בקלון תלמידי חכמים אשר כבודם ומוראם חביב עלי כמורא שמים. ואם האריך הרב עלי לשון עטו בקנצי מילים וילעג ואין מכלים, הנני כחרש לא אשמע, לא אעבור מועצות מוסרי ולא אפרע. כי האמנם אין לי חפץ בדברי קנטורין אשר לא יועילו ולא יצילו. כי בילדי נכרים ישפיקו, לא ירשיעו רשע וצדיק לא יצדיקו. ואין לי להשמאיל ולהימין, כי אם להלחם מלחמת אש דת נתנה בימין, ולומר על השמאל שהוא שמאל ועל הימין שהוא ימין. ובתחלה אסדר דברי הרב אשר כתב באגרתו האחרונה ואחרי כן אערוך עמהם משפט. למען יצדק השומע בין שניהם בדברו יזכה בשפטו.
אמר הרב הגות לבך תבונות וכו' אות באות עד חתימת שמשון בר אברהם זצ"ל כאשר היא כתובה למעלה. עד הנה דברי הרב. ועתה אם אמנם שגיתי בשתים כאשר אמר הרב, וכי הקפתיהו חבילות תשובות שאין בהם ממש, היה לו תחלה להתיר החבילות ההם שאין בהם ממש, למען יצדק בדברו ובטעמו אשר אמר כי האמנם לא בחבלי השוא נקשרו ולא ברוח הקדים יותרו. כי אם בתירוצים נכונים וטעמים נאמנים. ור' אלעזר ברבי שמעון דאמר ליה לרבנו הקדוש [ב"מ פ"ד ע"ב] הקפתנו חבילות תשובות שאין בהם ממש, מעיקרא אמר ליה כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך ובתר הכי א"ל הקפתנו חבילות תשובות שאין בהם ממש. ואף אם אמנם שגיתי בטעמי, עדיין הקושיא במקומה עומדת ואינה מיתרצת לא בטעמו שלרב ולא בטעם שלי. וכל שכן דכד מעיינת שפיר בה טעמא דידי טעמא מעליא הוא.
ודקא קשיא ליה למר מדאמימר דהוה מני יומי ולא הוה מני שבועי אמר זכר למקדש הוא [מנחו' ס"ו ע"א] מאי קושיא. דילמא ההוא טעמיה דאמימר הוא אבל אנן כאביי סבירא לן דאמר [שם] מצוה נמי למימני שבועי. והלכה לדורות קמ"ל, דאי בזמן שבית המקדש קיים הא קראי בהדיא כתיבי [ס"פ ראה] שבעה שבועות תספר לך וכתיב תחל לספור שבעה שבועות וכתיב [פ' אמור כ"ג] וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן אביי קראי אתא לאשמועינן. אלא ודאי על כרחין הלכה לדורות קמ"ל. ולית לך ראיה מדאביי לאוקומי מימריה מדרבנן, חדא דמצוה סתמא קאמר ומסתמא דאורייתא קאמר עד שיתברר לך דמדרבנן קאמר. ועוד דלכאורה מדאורייתא קאמר. דאי מדרבנן אם כן אמימר ואביי בהי טעמא פליגי. אלא לאו דאמימר סבר מדרבנן ואביי סבר מדאורייתא. אמימר סבר מדרבנן דאי מדאוריתא הא כתיב מהחל חרמש וסבר לה כתרגומיה וכתיב [שם] מיום הביאכם תספרו. ואביי סבר מדאוריתא ואי משום דכתיב מיום הביאכם תספרו [ההיא מבעי ליה לכדתניא [שם] יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה תלמוד לומר מיום הביאכם תספרו] שתהא הבאה ביום ספירה והוא הדין גבי מהחל חרמש שתהא ספירה בליל ששה עשר בניסן שהיא שעת קצירה כדתניא יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל מהחל חרמש ולא נשנתה אלא לדבר שנתחדש בו. ועל כרח' ליתא לדאמימר דהא כולי עלמא האידנא מנינן יומי ומנינן שבועי ודלא כאמימר אלמא ליתא לדאמימר.
ועוד דכד מעיינת בה שפיר אמימר ואביי כי פליגי בשבועי פליגי אבל גבי יומי אפילו אמימר מודה דלאו זכר למקדש הוא אלא מדאוריתא הוא ואפילו בזמן הזה. וכי קאמר אמימר זכר למקדש הוא אשבועי בלחוד הוא דקאמר. דאי איומי נמי אם כן מאי שנא יומי דהוה מני זכר למקדש ומאי שנא שבועי דלא הוה מני זכר למקדש. אלא משום דהוה ס"ל דמדאוריתא לאו מצוה למימני שבועי אלא בזמן שהעומר נוהג אבל יומי אפילו בזמן הזה נמי. דיקא נמי דכתיב מיום הביאכם וכי כתיב מהחל חרמש גבי שבועי כתיב גבי יומי לא כתיב דכתיב מהחל חרמש תחל לספור שבעה שבועות וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות וגו', ואילו גבי יומי לא תלהו רחמנא בהבאת העומר כלל דכתיב עד ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום. ואי משום דכתיב בתריה והקרבתם מנחה חדשה לה', ההוא שיהו מקריבין שתי הלחם ביום חמשים. תדע דלא תלה רחמנא ספירה בשתי הלחם אלא שתי הלחם הוא דתלה רחמנא ביום חמשים דכתיב תספרו חמשים יום והקרבתם. ואין להרהר אחר טעם המקרא ולומר מאי שנא שבועי דלא חייב רחמנא אלא בזמן שבית המקדש קיים ומאי שנא יומי דחייב רחמנא אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים. דאם כן גבי לולב נמי תיקשי לן מאי שנא יום ראשון דחייב רחמנא אפילו בגבולין ומ"ש שאר שבעה יומי דלא חייב רחמנא אלא במקדש, אלא גזרת מלך היא. הכא נמי גזרת מלך היא. וקא סבר דמני השתא שבועי זכר למקדש בעלמא הוא דעבד ואמימר לית ליה בהא מילתא זכר למקדש. אי נמי קסבר כיון דמדאוריתא מנינן יומי לא צריך למימני שבועי זכר למקדש דכיון דמנינן יומי (מיחת) [מיהת] לא משתכחא מצות ספירה וכי עבדינן זכר למקדש היכא דלא מיחייבינן בה מדאורייתא אפילו במקצת. ולא דמי ללולב דיום ראשון דאורייתא אפילו בגבולין ואפילו הכי עבדינן ליה שבעה זכר למקדש. דהתם כל יומא באנפי נפשיה הוא וכל חדא מנייהו מצוה באנפי נפשה היא אבל הכא יומי ושבועי בהדי הדדי הוו מנו במקדש וחדא מצוה היא וכיון דמנינן יומי תו לא צריך. ואביי סבר אפילו שבועי נמי דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל וקיימא לן כאביי ואי אפילו תימא דאביי משום זכר למקדש קאמר על כרחיך לית לך ראיה לא מקרא ולא מגמרא דאיכא למימר דרבנן אלא גבי שבועי בלחוד, אבל יומי לכולי עלמא דאוריתא, וקראי נמי הכי דייקי כדברירנא. על כן עמד טעם תירוצי בו וריחו לא נמר אעפ"י שלא העלוהו הרב על לבו.
והנה הרב הגדול רבינו משה נ"ע הסכים לדעתי בספר עבודה בהלכות תמידין ומוספין בסוף פרק שביעי וזה לשונו מצוה זו על כל ישראל ובכל מקום ובכל זמן. וסתם דבריו דברי תורה עד שהוא מפרש מדברי סופרים. וכל שכן שראש דבריו בענין זה מוכיח. וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, אף כי הדברים נכוחים למבין ומחוורין כנתינתם מהר סיני, אעפ"י שלא העלה הרב טעם זה על לבו באמרו "ואיך חשבת אם היו הדברים האלה אמת שלא הייתי מעלה על לבי טעם זה". ואם כן כל מה שאין הרב מעלה על לבו אינו אמת. ומדה זו אפילו לרבן שלנביאים לא ניתנה.
והנה נא הואלתי עוד לדבר כי האמנם אפילו לדברי הרב אשר אמר דספירת העומר בזמן הזה דרבנן היה לו להעלות על לבו לתרץ שני תרוצים אחרים טובים מן הראשונים אשר תירץ. חדא דסוכה בשמיני דרבנן ויום טוב דאוריתא ודחי דרבנן ואילו ספירת העומר אפילו תימא דרבנן ויום טוב שני מדרבנן תרוייהו דרבנן נינהו ולא דחינן חד מנייהו מקמי חבריה. ואידך דכיון דספירת העומר בזמן הבית נוהג בגבולין ואפילו היכא דלא מטו שלוחי ניסן דעבדי תרי יומי ואתיא ספירת העומר ודחיא יום טוב שני השתא נמי דחייא זכר למקדש.
ומאי דדייק מר מטעמא דידי דהבדלה דרבנן, לא ס"ד מעולם. ודקא אמרת דאי דאוריתא הוה מבדילינן מיומא טבא לחבריה, לא קשיא מידי. דשאני הבדלה דשויא חולא בפירוש לא משוינן, ואפילו תימא כיון דאוריתא הוא נעביד, הני מילי היכא דבלאו הכי קא מידחי דאוריתא מקמי דרבנן אבל הכא דאפשר לקיומי תרוייהו דהא מבדילינן ממוצאי יום טוב שני לחול וההיא הבדלה סלקא לתרוייהו שפיר דמי דהא מוצאי שבת נמי כי לא מבדיל במוצאי שבת מבדיל ואזיל למחר מקמי דליעביד מלאכה והכא לא עביד מלאכה האסורה ביום טוב עד מוצאי יו"ט שני, ותו לא מידי. אי נמי איכא לשנויי שאני ביטול הבדלה דשב ואל תעשה שאני כדקא משנינן ביבמות בפרק האשה רבה [צ' ע"א, ע"ב]. והנה עלו כל הדברים כנתינתם מהר סיני. ברוך השם אשר הקריב לבא עתה, והוציא משפט הענוה לאמתה, והנה שכרה אתה להשפיל חומת אנשי מלחמתה עד רדתה.
<h2>דף נו:</h2>
על דבר סוכה בשמיני דקיימא לן מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא, דאחר שעשיתו קודש לקדש קידוש תעשנו חול לברך אסוכה. וקאמר מר "דלא דמי לספירת העומר שמתחילין בליל יום טוב שני שלפסח דהתם לאו בבת אחת אבל הכא אי מברך אסוכה מברך אכסא דקידושא כבשאר יומי טבי ועוד דתרוייהו בשעת סעודה", קשיא לי מה לי בבת אחת מה לי זה אחר זה מכל מקום הא קא מברך ברכות שסותרות זו את זו ועוד ליתקן ליה ברכה קודם זמן קידוש דסעודה. אי נמי ביממא דלא מדכר קידוש היום אלא בורא פרי הגפן ותו לא ולא מינכרא מלתא. דבחולא נמי אי בעי לברוכי קודם סעודה ומשתא כל כמיניה. דברכת הנהנין כל אימת דניחא ליה לאיתהנויי מצי לברוכי ואתהנויי. ועוד דספירת העומר גופה תיקשי לך דהא מברכינן בבי כנישתא סמוך לתפלת הערב וקא מצלינן תפלת יום טוב.
ותמה אני למה הוצרך הרב לכל זאת. דודאי לא דמיא ברכה דסוכה בשמיני לספירת העומר. דהא דאורייתא והא דרבנן. דאילו בסוכה בשמיני דרבנן ומצות יו"ט בשמיני דאורייתא ואי מברכינן אסוכה דרבנן אתי לזלזולי בדאורייתא דאמרי חולא הוא וקא נגעי באיסור מלאכה דאורייתא, ואילו ספירת העומר בליל יום טוב שני דאורייתא ואיסור מלאכה דידיה דרבנן ולא שבקינן לברוכי על ספירת העומר דאורייתא משום חששא דאיסור יום טוב שני דרבנן.
ומאי דקאמר מר טעמא משום "דלעבור על בל תוסיף בעי כונה ואם היה מברך אסוכה בשמיני היה נראה כמתכוין להוסיף", קשיא לי אם כן איום טוב שני לא ליבריך לא בקידושא ולא בתפלה דמתכוין להוסיף הוא. ועוד יו"ט שני דריש שתא נמי לא ליבריך אשופר דמתכוין להוסיף הוא. ולילי יום טוב שני שלפסח נמי לא ליבריך אמצה דמתכוין להוסיף. אלא מחוורתא דכל היכא דמתקני רבנן משום ספיקא, אי נמי משום חששא דזמנין דגזרי שמדא ואתי לאיקלקולי, לאו מוסיף הוא. דלקיים דברי תורה קא מיכוין.
ועל דבר אנדרוגינוס, דאצטריך קרא למעוטי דלא לידחי שבת וש"מ לאו ספקא הוא דאם כן אמאי אצטריך קרא למעוטי ספיקא דכי האי גונא פריך תלמודא בשלהי על אלו מומין גבי אנדרוגינוס גופיה ובפ"ק דחולין גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ובפ' בתרא דיומא גבי כוי וכן בפ' דם שחיטה ובפ' קמא דחגיגה גבי טומטום, אלמא לא טרח קרא למעוטי ספיקא. וקשיא ליה למר "הא דאשכחן בפרק המפלת גבי ערכין וטומאת מקדש דממעט טומטום ואנדרוגינוס ואשכחן נמי בסוף מסכת נזיר גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן דמטהר לה מדרשא דקרא ובפרק קמא דבבא מציעא גבי קפץ מן המנויין לתוכן דדרשינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולא מקשינן בכל הני אצטריך קרא למעוטי ספיקא".
וניחא ליה למר "דלא דמי וזהו כללו שלדבר דכל דבר שאין הכתוב יכול לברר ספקו, כגון טומטום דיש מהם זכר ויש מהם נקבה וכן בהרת ושער לבן דפעמים שזה קודם ופעמים שזה קודם וכן עשירי ספק דיש שהוא עשירי ויש שאינו עשירי בכי האי גוונא אורחיה דקרא דממעט ליה כשנולד לנו הספק דאין ספק זה מחמת חסרון דעת אלא שאין בני אדם נביאים, אבל אנדרוגינוס וכוי ופלגס ותחלת הצהוב שכולם לעולם שוין הם ומחמת חסרון דעת הוא מה שאין אנו יכולים לברר באנדרוגינוס אם זכר הוא או נקבה ובכוי אם הוא חיה או בהמה ובתחלת הצהוב אם גדולים או קטנים ובפלגס אם כבש או איל בכי האי גונא לא אתי לעולם קרא למעוטי ספקא דקמי שמיא גליא דליכא ספקא קמי שמיא". וקשיא ליה למר הא דקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין דטומטום ספקא הוא וקדוש מספיקא דלא אתי קרא למעוטיה אעפ"י שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ואכל הני דפריך התם מסיק עליהו סמי מכאן טומטום. וניחא ליה למר דקא סבר רב חסדא דטומטום אם זכר הוא הרי הוא כשאר זכרים ואין לי למעטו דלא מוקמינן ביה מיעוטא דקרא כל כמה דאפשר לאוקומיה באנדרוגינוס. וקשיא ליה למר דבפ"ק דחגיגה דאמרינן זכורך להוציא טומטום ופריך עלה אצטריך קרא למעוטי ספיקא. וניחא ליה למר דכי פריך התם משום דבלאו קרא הייתי פוטרו מן הראיה משום דאינו יכול לסמוך דהא ספק אשה הוא. וקשיא ליה למר דסמיכה לא מעכבא מבהמה שנמצאת מירושלם למגדל עדר וספק מצורע. ומשני בהו כמה שינויי.
וקשיא ליה למר הא דאשכחן בפרק המפלת דממעט רב אנדרוגינוס לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית אע"ג דלטעמיה דרב ספקא הוא דקאמר בפ' הערל הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס דלא הכריעו בו אם זכר הוא ואם נקבה היא והכא ממעיט ליה מקראי ולא אמרינן אצטריך קרא למעוטי ספקא. וניחא ליה למר דהתם תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד מינייהו לטומטום. אבל גבי בכור חד מיעוטא כתיב ולית לן לאוקומיה אלא באנדרוגינוס ולא בטומטום וכדאמרן. וקשיא ליה למר מדפריך תלמודא לרב חסדא מערכין ומשלמים ואצטריך לשנויי ביה טובא. ואמר מר ומצינן למימר נמי דמשום טומטום לחודיה אצטריך תרוייהו למעוטי בשנקרע, דאי נמצא זכר ממעט ליה מדין זכר ואם נמצא נקבה ממעט ליה מנקבה. והוא הדין לאנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכרים ומשאר נקבות, ולית ליה דרב חסדא, והתם בבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן [גירסא אחרת: ת"ק] קא סברי ספיקא הוא ואצטריך קרא למעוטי ספיקא בתמיהא, התם פריך שפיר דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א"כ מדממעטינן ליה מהזכר שמע מינה זכר הוא ולא ספיקא אלמא לא אתיא כתנא קמא דאמר ספיקא הוא. עד כאן דברי רבי ומארי בדרך קצרה.
ואעפ"י שנתן הרב רשות לכל הרוצה להשיב שיבא וישיב הריני כשואל ולא כמשיב על דבריו. מאי דקשיא ליה למר לפום כללא דכייל מר מדרב חסדא וס"ל דטומטום קדוש מספקא דלא אתי קרא למעוטיה אלמא לא אתי קרא למעוטי טומטום וקא מתרץ מר דכל היכא דמצי לאוקומי מיעוטא באנדרוגינוס לא ממעיט טומטום, לפום כללא דכייל מר לאו קושיא ידענא ולא תירוצא ידענא. לא קושיא ידענא דבשלמא אי הוה אמר רב חסדא דטומטום לא קדיש מספקא דלא אצטריך קרא למעוטיה הוה קשיא ליה למר לפום כללא דידיה אמאי לא אצטריך קרא למעוטיה דהא פעמים זכר ופעמים נקבה וצריך למעוטיה מדין זכר, אלא השתא דרב חסדא לחומרא קאמר לאוקומיה אדין זכר מאי קא קשיא ליה למר. הא ודאי כיון דצריך קרא למעוטיה מדין זכר מדלא מעטיה ש"מ דינא הוא למיחש ליה ולאוקומיה אדין זכר עד דמתברר דלאו זכר הוא. ותירוצא נמי לא ידענא, דניחא ליה למר למעוטי אנדרוגינוס, ולאו מי קאמר מר דספקא דאנדרוגינוס לא ממעיטנא דקמי שמיא גליא. והוה ליה למר למימר לפום הדין טעמא דס"ל לרב חסדא דאנדרוגינוס לאו ספק זכר הוא אלא זכר גמור הוא ומשום דמשונה הוא משאר זכרים הוא דממעיט ליה אי נמי קסבר דמקצתו זכר ומקצתו נקבה וכיון דאית ביה צד נקבות קא ממעיט ליה.
מיהו ודאי הא דקשיא ליה למר מההיא דגרסי' בחגיגה זכורך להוציא טומטום ופריך עלה אצטריך קרא למעוטי ספקא אלמא ספקא דטומטום לא צריך קרא למעוטי, ודאי קושיא מעלייתא היא למדחא ההוא כללא דכייל מר. ותירוצא דתריץ מר משום דלאו בר סמיכה הוא לא ידענא מאי ניהו. חדא דלכאורה כי קא פריך משום ספקא קא פריך כדפריך בעלמא ולאו משום סמיכה [דאם כן לא הוה שתיק מיניה. ותו דמשום סמיכה] נמי לא מצי פריך כיון דאיכא דוכתי דסמיכה לא מעכבא אע"ג דאיכא לשנויי צריך קרא למעוטה דהא אפילו מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [פסחים י"ח ע"ב וש"נ] וכל שכן הא.
ודקשיא ליה למר נמי הא דאשכחן בפ' המפלת דממעט רב אנדרוגינוס לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום, לא הוה ידענא אי טומטום קשיא ליה למר אמאי איצטריך למעוטיה ואי אנדרוגינוס קשיא ליה למר אמאי איצטריך למעוטיה. והוה משמע לי דאנדרוגינוס קשיא ליה למר לפום כללא דידיה דלא צריך למעוטיה ואילו טומטום דזמנין זכר וזמנין נקבה צריך למעוטיה. אלא מדטרח מר בסופא לתרוצי דתרוייהו משום אנדרוגינוס אצטריך ליה למעוטיה אי נמי בטומטום שנקרע, משמע דאנדרוגינוס ניחא ליה למר דצריך טפי למעוטיה מטומטום שנקרע. ולפום כללא דכייל מר ברישא איפכא מסתברא.
ועוד תמיהא לי דקא ניחא ליה למר מדהוה ליה למכתב מזכר ועד אדם א"נ מנקבה ועד אדם ולא כתב הכי ש"מ למעוטי טומטום ואנדרוגינוס. מאי נפקא מינה. סוף סוף קושיין בדוכתיה קאי. דאטו כל היכא דמקשינן בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספקא מי מקשינן אלא אגופיה דקרא ואם כן הכא נמי נהי דכתיבי תרי מיעוטי כל שכן דתיקשי לך אמאי אצטריך קרא למכתב מיעוטא למעוטי ספיקא.
ועוד תמיהא לי דקא דייק מר מדהוה ליה למכתב מזכר ועד אדם אי נמי מנקבה ועד אדם ש"מ תרי מיעוטי הוו חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום. ותמיהא לי ואי הוה כתיב מזכר ועד אדם מי הוה יכיל למעוטי מידי כלל, הוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט [ערובין כ"ח ע"א ועוד] ואתרבו להו כל מילי ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דבכלל אדם נינהו ואם כן היכי הוה יכיל למכתב דלתמעיט מיניה אנדרוגינוס לטעמיה דמר ולא לתמעיט טומטום. אלא ודאי כוליה חד מיעוטא הוא ותרי מיני.
ומאי דתריץ מר נמי דאיכא למימר דכי קא ממעיט טומטום שנקרע ונמצא זכר או נקבה קא ממעיט, קשיא לי דהא מדקאמר רב זכר ודאי נקבה ודאית שמעת מינה דבשלא נקרע קא מיירי וספקא הוא דאצטריך למעוטי דאי בשנקרע על כרחין ודאי הוי.
ודקשיא ליה למר מההיא דבכורות דממעט אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ופריך מני אי רבנן קא סברי ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספקא, לא ידענא מאי קשיא ליה למר. דהא ודאי לפום כללא דידיה דכייל מר אנדרוגינוס לא צריך קרא למעוטיה דקמי שמיא גליא וכי פריך תלמודא איצטריך קרא למעוטי ספקא שפיר קא פריך.
ומאי דאצטריך מר לתרוצי דהכי קא פריך דאם בא למעטו אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא ולא ספקא אלמא לא אתיא כת"ק דאמר ספקא הוא. ותמיהא לי טובא. דאי פשיטא ליה דאתי למעוטיה אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים הא פשיטא ליה דזכר הוא ולמה לי למידק מדממעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא, ואם נמי עיקר דוקייה מהכא קא דייק דזכר הוא ולא ספקא, ומי יכילת לאוקומה והא רב דסבירא ליה דאנדרוגינוס ספקא הוא וממעיט ליה מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא דייקינן מינה לטעמיה דרב דסבירא ליה זכר ודאי הוא דאם כן קשיא דרב אדרב.
אלא מסתברא לי לפום עניות דעתי לתרוצי כל הני קושיי בחד כללא. דכל ספקא דאתחזק ביה ההוא דינא אפילו במקצת ממה נפשך צריך קרא למעוטיה וכל היכא דלא אתחזק ביה ההוא דינא אפילו במקצת לא אצטריך קרא למעוטי ספקא. הלכך גבי בכור דלא אתחזק ביה דין בכור כל עיקר בין בטומטום בין באנדרוגינוס דאימר נקבה הוא ולא קדיש. ותחלת הצהוב דלא אתחזק ביה דין תורים ולא דין בני יונה דאי תורים נינהו אימר קטנים נינהו ופסולים ואי בני יונה נינהו אימור גדולים נינהו ופסולים. וכן גבי כוי דלא אתחזק ביה דין חיה ולא דין בהמה. והוא הדין בטומטום ואנדרוגינוס לגבי ראייה דאימור נקבה הוי ולא שייכא ביה מצות ראייה כלל. והוא הדין גבי פלגס דאימור כבש ואימור איל והכשר בזה פסול בזה, הלכך כל היכא דצריך איל דוקא או כבש דוקא לא ס"ד לרבויי ספקא כי היכי דליצטריך קרא למעוטי וליכא לרבויי פלגס אלא בנדרים ונדבות לענין נסכים היכא דלא צריך איל דוקא או כבש דוקא. כולהו הני לא צריך להו קרא למעוטינהו ואמטול הכי פריך תלמודא בכלהו אצטריך קרא למעוטי ספקא, דכיון דלא אתחזק בהו ההוא דינא כל עיקר ממילא ממעיט להו מההוא דינא דבספיקא לא מיירי קרא. ודלא כרב חסדא דסבר ספיקא נמי מסתמא נמי קדוש בצד חמור שבו עד שיתברר שאינו קדוש.
והוא הדין גבי עולה למאן דאמר אנדרוגינוס ספקא הוא פריך תלמודא בפרק על אלו מומין [מ"א ע"ב] אצטריך קרא למעוטי ספקא ואצטריך לאוקומה כרבנן בתראי דסברי זכר הוא ואפילו הכי מעטיה קרא משום דמשונה דאי ספקא הוא לא צריך למעוטיה דהא לא אתחזק ביה דין עולה כל עיקר. דאי נקבה הוא לא שייכא גבי עולה כלל.
והוא הדין גבי טומטום דלא מבעיא לרב חסדא דלא גריס ליה אלא אפילו למאן דגריס טומטום נמי אימא לך דאצטריך קרא למעוטי טומטום היכא דביציו מבחוץ כדמוקים ליה אביי גבי ראייה [חגיגה ד' ע"א]. אי נמי במטיל מים ממקום זכרותו דאמרינן הואיל ואשתני אשתני כדמסיק בה התם בסוף פרקא [מ"ב ע"ב]. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד בספקא גבי עולה למאי אצטריך מיעוטא כלל והא אפשר דנקבה הוא וקא מעייל חולין בעזרה. אלא על כרחיך לא משכחת לה דצריך קרא למעוטי גבי עולה אלא בדאית ביה סימני זכרות וכי קא מקשי מינה לרב חסדא הכי קא מקשי דהשתא היכא דודאי זכר הוא ממעיט ליה קרא ממשמעותא דהזכר יתירא הכא גבי בכור היכא דספקא הוא לא כל שכן דהא גבי בכור נמי תרי קראי כתיבי זכר הזכרים ומשני סמי מכאן טומטום דקא סבר כיון דאפשר דזכר הוא וקדוש כשאר זכרים מספקא נמי לא ממעט ליה קרא מדין זכר עד דמתברר דנקבה הוא.
והוא הדין גבי פלגס לענין נסכים בנדרים ונדבות היכא דלא צריך איל דוקא או כבש דוקא לבר פדא [חולין כ"ג ע"א, מנחות צ"א ע"ב] דסבירא ליה דפלגס ספקא הוא מהאי טעמא הוא דאתרבי ליה לענין נסכים דכיון דאתחזק ביה דין נסכים מ"מ הוה צריך קרא למעוטי מדין נסכים ומדלא מיעטיה אתרבי ליה ממילא ולא צריך קרא לרבויה לטעמיה דבר פדא דאמר ספקא הוא ומייתי ומתנה וכי אצטריך קרא לרבוייה לטעמא דר' יוחנן דאמר לאו ספקא הוא אלא בריה בפני עצמו הוא הלכך אצטריך קרא לרבוייה לנסכי איל. אבל טומטום ואנדרוגינוס גבי ערכין דאתחזק בהו דין ערך ממה נפשך דאי זכר הוא אית ליה ערך ואי נקבה היא אית לה ערך (טובא) צריך קרא למעוטי דלא כרב חסדא דאמר סמי מכאן [אנדרוגינוס סמי מכאן] טומטום דקסבר כל היכא דאפשר לרבוייה לחומרא לא אתי קרא למעוטיה דאימור זכר הוא. והוא הדין גבי שלמים דזכר ונקבה כשרים צריך קרא למעוטי ספיקא. וכן לענין ביאת מקדש, כיון דבין זכר בין נקבה חייבין על טומאת מקדש אצטריך קרא למעוטי ספקא. וכן גבי ספק קדמה בהרת לשער לבן, כיון דבין הכי ובין הכי שייכא ביה טומאה במקצת, דאע"ג דליכא שער לבן נמי בעי הסגר, צריך קרא למעוטי ספקא. וכן קפץ אחד מן המנויין לתוכן. כיון דכולהו מעיקרא בני עשורי הוו ואתחזק בהו חיוב מעשר מעיקרא סלקא דעתך אמינא השתא נמי ניעשרינהו איצטריך קרא למעיטינהו ממעשר.
ותו קשיא לי עיקר טעמא דההוא כללא דכייל מר דקא מפליג ביה בין ספקא דאתי מחסרון דעת דקמי שמיא גליא ובין ספקא דלא אתי מחסרון דעת אלא מחמת שאי אפשר לברורי ספיקיה דפעמים כך ופעמים כך. תמיהא לי מה לי הא מה לי הא. אי קמי שמיא הא והא גליא אי גבי אינשי הא והא לא גליא [וצריך למעוטי ספקא דהא כולא אורייתא קמי שמיא גליא] והוצרך הכתוב ללמדה לבני אדם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם שהם חסרים דעת. ותו לא מידי.
מי זה מעלים עצה במילים לשאת משלים לפני ארי חכמות וכפיר מזמות. והוא בן חיל אשר לבו כלב האריה המס ימס כי יודע כל ישראל כי גבור חיל הרב רבינו שמשון ואנשי חיל אשר אתו, אף כי אנכי אעננו אבחרה דברי עמו. אבל מה אעשה ומלאכת שמים היא. ואם מעלת הרב רמה ונשאה, הנה מעלת האמת גדולה הימנה ונפלאה. וחלילה לזלזל ולפקפק בכבוד הרב. כי אין דרכי להתכבד בקלון אחרים אף כי בקלון תלמידי חכמים אשר כבודם ומוראם חביב עלי כמורא שמים. ואם האריך הרב עלי לשון עטו בקנצי מילים וילעג ואין מכלים, הנני כחרש לא אשמע, לא אעבור מועצות מוסרי ולא אפרע. כי האמנם אין לי חפץ בדברי קנטורין אשר לא יועילו ולא יצילו. כי בילדי נכרים ישפיקו, לא ירשיעו רשע וצדיק לא יצדיקו. ואין לי להשמאיל ולהימין, כי אם להלחם מלחמת אש דת נתנה בימין, ולומר על השמאל שהוא שמאל ועל הימין שהוא ימין. ובתחלה אסדר דברי הרב אשר כתב באגרתו האחרונה ואחרי כן אערוך עמהם משפט. למען יצדק השומע בין שניהם בדברו יזכה בשפטו.
אמר הרב הגות לבך תבונות וכו' אות באות עד חתימת שמשון בר אברהם זצ"ל כאשר היא כתובה למעלה. עד הנה דברי הרב. ועתה אם אמנם שגיתי בשתים כאשר אמר הרב, וכי הקפתיהו חבילות תשובות שאין בהם ממש, היה לו תחלה להתיר החבילות ההם שאין בהם ממש, למען יצדק בדברו ובטעמו אשר אמר כי האמנם לא בחבלי השוא נקשרו ולא ברוח הקדים יותרו. כי אם בתירוצים נכונים וטעמים נאמנים. ור' אלעזר ברבי שמעון דאמר ליה לרבנו הקדוש [ב"מ פ"ד ע"ב] הקפתנו חבילות תשובות שאין בהם ממש, מעיקרא אמר ליה כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך ובתר הכי א"ל הקפתנו חבילות תשובות שאין בהם ממש. ואף אם אמנם שגיתי בטעמי, עדיין הקושיא במקומה עומדת ואינה מיתרצת לא בטעמו שלרב ולא בטעם שלי. וכל שכן דכד מעיינת שפיר בה טעמא דידי טעמא מעליא הוא.
ודקא קשיא ליה למר מדאמימר דהוה מני יומי ולא הוה מני שבועי אמר זכר למקדש הוא [מנחו' ס"ו ע"א] מאי קושיא. דילמא ההוא טעמיה דאמימר הוא אבל אנן כאביי סבירא לן דאמר [שם] מצוה נמי למימני שבועי. והלכה לדורות קמ"ל, דאי בזמן שבית המקדש קיים הא קראי בהדיא כתיבי [ס"פ ראה] שבעה שבועות תספר לך וכתיב תחל לספור שבעה שבועות וכתיב [פ' אמור כ"ג] וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן אביי קראי אתא לאשמועינן. אלא ודאי על כרחין הלכה לדורות קמ"ל. ולית לך ראיה מדאביי לאוקומי מימריה מדרבנן, חדא דמצוה סתמא קאמר ומסתמא דאורייתא קאמר עד שיתברר לך דמדרבנן קאמר. ועוד דלכאורה מדאורייתא קאמר. דאי מדרבנן אם כן אמימר ואביי בהי טעמא פליגי. אלא לאו דאמימר סבר מדרבנן ואביי סבר מדאורייתא. אמימר סבר מדרבנן דאי מדאוריתא הא כתיב מהחל חרמש וסבר לה כתרגומיה וכתיב [שם] מיום הביאכם תספרו. ואביי סבר מדאוריתא ואי משום דכתיב מיום הביאכם תספרו [ההיא מבעי ליה לכדתניא [שם] יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה תלמוד לומר מיום הביאכם תספרו] שתהא הבאה ביום ספירה והוא הדין גבי מהחל חרמש שתהא ספירה בליל ששה עשר בניסן שהיא שעת קצירה כדתניא יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל מהחל חרמש ולא נשנתה אלא לדבר שנתחדש בו. ועל כרח' ליתא לדאמימר דהא כולי עלמא האידנא מנינן יומי ומנינן שבועי ודלא כאמימר אלמא ליתא לדאמימר.
ועוד דכד מעיינת בה שפיר אמימר ואביי כי פליגי בשבועי פליגי אבל גבי יומי אפילו אמימר מודה דלאו זכר למקדש הוא אלא מדאוריתא הוא ואפילו בזמן הזה. וכי קאמר אמימר זכר למקדש הוא אשבועי בלחוד הוא דקאמר. דאי איומי נמי אם כן מאי שנא יומי דהוה מני זכר למקדש ומאי שנא שבועי דלא הוה מני זכר למקדש. אלא משום דהוה ס"ל דמדאוריתא לאו מצוה למימני שבועי אלא בזמן שהעומר נוהג אבל יומי אפילו בזמן הזה נמי. דיקא נמי דכתיב מיום הביאכם וכי כתיב מהחל חרמש גבי שבועי כתיב גבי יומי לא כתיב דכתיב מהחל חרמש תחל לספור שבעה שבועות וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות וגו', ואילו גבי יומי לא תלהו רחמנא בהבאת העומר כלל דכתיב עד ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום. ואי משום דכתיב בתריה והקרבתם מנחה חדשה לה', ההוא שיהו מקריבין שתי הלחם ביום חמשים. תדע דלא תלה רחמנא ספירה בשתי הלחם אלא שתי הלחם הוא דתלה רחמנא ביום חמשים דכתיב תספרו חמשים יום והקרבתם. ואין להרהר אחר טעם המקרא ולומר מאי שנא שבועי דלא חייב רחמנא אלא בזמן שבית המקדש קיים ומאי שנא יומי דחייב רחמנא אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים. דאם כן גבי לולב נמי תיקשי לן מאי שנא יום ראשון דחייב רחמנא אפילו בגבולין ומ"ש שאר שבעה יומי דלא חייב רחמנא אלא במקדש, אלא גזרת מלך היא. הכא נמי גזרת מלך היא. וקא סבר דמני השתא שבועי זכר למקדש בעלמא הוא דעבד ואמימר לית ליה בהא מילתא זכר למקדש. אי נמי קסבר כיון דמדאוריתא מנינן יומי לא צריך למימני שבועי זכר למקדש דכיון דמנינן יומי (מיחת) [מיהת] לא משתכחא מצות ספירה וכי עבדינן זכר למקדש היכא דלא מיחייבינן בה מדאורייתא אפילו במקצת. ולא דמי ללולב דיום ראשון דאורייתא אפילו בגבולין ואפילו הכי עבדינן ליה שבעה זכר למקדש. דהתם כל יומא באנפי נפשיה הוא וכל חדא מנייהו מצוה באנפי נפשה היא אבל הכא יומי ושבועי בהדי הדדי הוו מנו במקדש וחדא מצוה היא וכיון דמנינן יומי תו לא צריך. ואביי סבר אפילו שבועי נמי דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל וקיימא לן כאביי ואי אפילו תימא דאביי משום זכר למקדש קאמר על כרחיך לית לך ראיה לא מקרא ולא מגמרא דאיכא למימר דרבנן אלא גבי שבועי בלחוד, אבל יומי לכולי עלמא דאוריתא, וקראי נמי הכי דייקי כדברירנא. על כן עמד טעם תירוצי בו וריחו לא נמר אעפ"י שלא העלוהו הרב על לבו.
והנה הרב הגדול רבינו משה נ"ע הסכים לדעתי בספר עבודה בהלכות תמידין ומוספין בסוף פרק שביעי וזה לשונו מצוה זו על כל ישראל ובכל מקום ובכל זמן. וסתם דבריו דברי תורה עד שהוא מפרש מדברי סופרים. וכל שכן שראש דבריו בענין זה מוכיח. וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, אף כי הדברים נכוחים למבין ומחוורין כנתינתם מהר סיני, אעפ"י שלא העלה הרב טעם זה על לבו באמרו "ואיך חשבת אם היו הדברים האלה אמת שלא הייתי מעלה על לבי טעם זה". ואם כן כל מה שאין הרב מעלה על לבו אינו אמת. ומדה זו אפילו לרבן שלנביאים לא ניתנה.
והנה נא הואלתי עוד לדבר כי האמנם אפילו לדברי הרב אשר אמר דספירת העומר בזמן הזה דרבנן היה לו להעלות על לבו לתרץ שני תרוצים אחרים טובים מן הראשונים אשר תירץ. חדא דסוכה בשמיני דרבנן ויום טוב דאוריתא ודחי דרבנן ואילו ספירת העומר אפילו תימא דרבנן ויום טוב שני מדרבנן תרוייהו דרבנן נינהו ולא דחינן חד מנייהו מקמי חבריה. ואידך דכיון דספירת העומר בזמן הבית נוהג בגבולין ואפילו היכא דלא מטו שלוחי ניסן דעבדי תרי יומי ואתיא ספירת העומר ודחיא יום טוב שני השתא נמי דחייא זכר למקדש.
ומאי דדייק מר מטעמא דידי דהבדלה דרבנן, לא ס"ד מעולם. ודקא אמרת דאי דאוריתא הוה מבדילינן מיומא טבא לחבריה, לא קשיא מידי. דשאני הבדלה דשויא חולא בפירוש לא משוינן, ואפילו תימא כיון דאוריתא הוא נעביד, הני מילי היכא דבלאו הכי קא מידחי דאוריתא מקמי דרבנן אבל הכא דאפשר לקיומי תרוייהו דהא מבדילינן ממוצאי יום טוב שני לחול וההיא הבדלה סלקא לתרוייהו שפיר דמי דהא מוצאי שבת נמי כי לא מבדיל במוצאי שבת מבדיל ואזיל למחר מקמי דליעביד מלאכה והכא לא עביד מלאכה האסורה ביום טוב עד מוצאי יו"ט שני, ותו לא מידי. אי נמי איכא לשנויי שאני ביטול הבדלה דשב ואל תעשה שאני כדקא משנינן ביבמות בפרק האשה רבה [צ' ע"א, ע"ב]. והנה עלו כל הדברים כנתינתם מהר סיני. ברוך השם אשר הקריב לבא עתה, והוציא משפט הענוה לאמתה, והנה שכרה אתה להשפיל חומת אנשי מלחמתה עד רדתה.
